ניקוי הביקורת: איך לצאת מדרמה ללא מוצא של כעס, עלבון, תסכול ועצב מול עצמנו או מול אדם אחר

חוסר הבנה של רגשות בתדר נמוך כגון כעס וקנאה גורם לנו לשקוע בתוכם בלופ אינסופי. אם רק נכיר את המהות והתכלית של רגשות אלה, נוכל לצאת לחופשי

יש אדם בחיים שלך שמייצר לעתים צרימה. אולי הוא גורם לך להרגיש עלבון, כעס, תסכול, עצב, אשמה או קנאה.
אולי הוא מבקר אותך, רואה את פגמיך ומצהיר עליהם. אולי הוא מקטין אותך ומוצא סיבות להזהיר אותך מכל תהליך של גדילה והתפתחות משמעותיים. 

אולי בחרת להתרחק, פיזית ורגשית, מהאדם הזה. אולי בחרת להתנתק ממנו לחלוטין. 

אם מדובר במקרה יחיד מסוגו, ייתכן שזו בחירה בריאה.

אולם אם זיהית שמדובר בתבנית החוזרת על עצמה, שלעיתים מגיעים לחיים שלך עם נטייה לביקורת, או נטייה לייצר בך צרימה מסוג מאוד מסוים (כעס, מתח, עלבון וכו')

הרי שאתה כבר מספיק חכם להבין שאתה מושך את התדר הזה לחיים שלך, נכון?

בוא נראה איך לצאת מזה. איך לנקות מהחיים שלך את הצרימה החוזרת על עצמה.

איך לצאת מלופים אינסופיים של כעס והאשמה.

ובמקרה היקר ביותר, ממש להחיות מתים, אולי נצליח להחיות מחדש קשר שיש בו אמנם אהבה גדולה, אבל גם ריחוק וזרות, כמו למשל קשר עם אחד ההורים שלך. מערכת יחסים שהצרימה גרמה לך להתרחק, להתנתק, אבל אינך שלם עם הריחוק. בתוך תוכך היית רוצה להתחבר, להשתייך, חשוב לך להיות בקשר טוב וחם עם האדם הזה. אבל הצרימה כואבת מדי..

אנחנו מניחים בידיך את המפתח לחולל מהפך מדהים בכל מערכת יחסים החשובה ויקרה לליבך.

העיקר הוא בעבודה פנימית עם הנפש שלך. אין צורך בשינוי חיצוני בעולם, לפחות לא בשלבים הראשונים. 

לפני שנגיע לפרקטיקה של איך עושים את זה, עליך להבין ולהתחבר לתכלית הנפש שלך. התכלית הנסתרת מן העין. אתה מבין, הנפש שלך היא אור גדול ויפהפה הרבה הרבה יותר ממה שאי פעם ידעת, ממה שאי פעם סיפרו לך. 

לכל חלק באדם יש תכלית אחרת

יש באדם ארבעה חלקי אישיות: הנשמה, הרוח (השכל), הנפש (הלב) והגוף.

תכלית הנשמה היא אחת: להתפתח. זו מהותה, זה עיקר עניינה בעולם הזה.

תכלית הרוח היא אחת: להבין. 

תכלית הנפש היא: להיקשר! ליצור קשר אינטימי עם אדם או עם קבוצה. 

תכלית הגוף להתחכך. לגעת ולהינגע. שזו גם המדרגה הראשונה בהיקשרות. כשהתינוק נוגע באימו, והיא נוגעת בו. אולם עיקר מדרגת ההיקשרות היא בנפש.

כשאנחנו פועלים לפי התכלית, החיים שלנו בסדר. "בתוך הסדר". במסלול.

אבל כשאנחנו פועלים לפי התכלית ללא עבודה על היקשרות, על אינטימיות, על חיזוק מערכות יחסים,
חווית החיים נשארת "בסדר". ואם אתם קשובים לקול הפנימי, יגיע גל של ריקנות לבשר לכם על המדרגה הבאה שראוי לכם שתגיעו אליה – והיא נקראת מדרגת ההיקשרות. 

נשמה חסרת שקט | אינדיבידואליסטית

כשאנחנו פועלים בעולם על מנת להגשים את תכלית הנשמה שלנו, להתפתח, ללא התחשבות בצורך המהותי ביותר של הנפש – להיקשר, זה מוביל להגברה של האינדיבידואליזם שלנו. אנחנו מתרכזים בצרכים שלנו וברצונות שלנו, וזה חשוב ובריא כמובן, אולם ללא נוכחות – זכרו כי הנשמה אינה יודעת טעמה של נוכחות, ללא הנפש והגוף שילמדו אותה. 

יוצא שהנשמה משתמשת בעולם ומשתמשת באנשים אחרים כדי למלא את רצונה להתפתח.
אתם מכירים אנשים שדורכים על אנשים אחרים כדי להגיע לפסגה? שמשתמשים במניפולציות כדי לגרום לאנשים לעשות את רצונם? אל תעשו הנחה לנשמה שניצבת מולכם. מדובר בנשמה משתמשת. נשמה חסרת שקט שכזו לא נולדה אתמול, לא, היא עתיקה כימי העולם ממש – נשמה חסרת שקט ראשי תיבות נחש.

וכמו הנחש ההוא מסיפור הבריאה, גם נשמה משתמשת, שאינה מכבדת את תכלית הנפש להיקשרות אוהבת ונוכחת עם בני אדם אחרים, מולידה בעולם סבל, ניכור ושנאת חינם. 

רוח חסרת מנוח

כשאנחנו פועלים בעולם על מנת להגשים את תכלית הרוח (השכל) שלנו, להבין, ללא התחשבות במערכות יחסים אינטימיות, ללא נוכחות עם הנפש והגוף, אדם בפועל ממליך את השכל שלו והופך את הגוף והנפש לעבדים נרצעים. הרוח לא תמצא מנוחה אם לנפש אין את הכבוד המגיע לה.

הנפש היא מרכז ההוויה שלנו בעולם הזה

כשנעזוב את העולם הזה, הנשמה תיקח אליה את השיעורים שנלמדו בנפש, והם יהפכו לאחד איתה. 

עם כל הכבוד לנשמה, לאור הגבוה והנצחי שבנו, אנחנו קמים מדי יום לעולם גשמי ומתבקשים לעשות, לגדול ולהפיץ את האור שלנו. 

מחקרים חינוכיים מראים כי ככל שקיים קשר של כבוד וחיבה בין מורה לתלמידים, איכות הלימוד עולה.

במילים אחרות, קשה לנו ללמוד כשאנחנו לא מרגישים שמכבדים אותנו, שמעריכים אותנו, שמחבבים אותנו.
אנחנו עשויים לדחוף דאטה לשכל שלנו, אבל זה שונה מאוד מלמידה. 

הנפש שלנו היא מכשיר היקשרותי במיוחד. אין עוד חלק בנו שבאמת אכפת לו מהיקשרות.
הנשמה שואפת להתפתח, הרוח שואפת להבין, הגוף מתענג על החיכוך.

זה משאיר את כל החלל הריק ההיקשרותי בחיק הנפש.

והנפש באמת נוצרה לתכלית הזו, להיקשר בקשר חם אוהב ונוכח עם אדם אחר. 

ברגע שהעובר יוצא לאוויר העולם, הנפש שלו מתחילה "לעבוד" ולהגשים את תכליתה. בשניות הראשונות ממש.

לכן ההמלצה החד-משמעית היא להניח את התינוק על החזה של אמו כדי שיינק, ברגעים הראשונים לאחר הלידה, בלי להמתין. בעבר היו נוהגים לנגב עם מגבת את גוף התינוק (ובכך היו מורידים מעורו שכבה חשובה מאוד לבריאותו), היו שוקלים, נותנים זריקה..

מכאן ועד גיל 3 בערך, מדובר בשנים המעצבות ביותר בחיי אנוש. ובשנים אלה השכל כמעט ולא פעיל, הגוף עדיין רך, אולם הנפש כבר גדולה. 

תכלית הנפש היא להיקשר לאמא, לאבא, לאחים ולאחיות שלי, לסבא, סבתא ודודים, לשכנים ולחברים, לקהילה. 

הנפש תמימה היא. כשמגדלים אותה בחום ואהבה, הנטיה הטבעית היא לטפח תכונות של אכפתיות, נדיבות, שמחת חיים פשוטה, שייכות בריאה, הנאה מלבלות זמן ביחד ולקיים פעילויות משותפות. 

מכת הבדידות | שבר הנפש

במשך אלפי דורות אדם חי בקהילה. בחמולות, שבטים, בכפרים. כמה עשרות משפחות על שטח שילד מסוגל לחצות אותו מקצה לקצה בפחות מעשר דקות של הליכה מתונה.

ילד טיפוסי בקהילה זו, בן שמונה שנים בלבד, כבר למד להכיר, לא רק את השם אלא גם את האופי הייחודי של עשרות פרטים בקהילה, מבוגרים וילדים, המרכיבים את הסביבה היומיומית שלו.
ומתוך היכרות הפרטים נלמדה היכרות הכלל – מה ה"אופי" והאישיות של הקהילה שלי? החמולה, השבט או הכפר.

עיקר השבר של העידן המודרני הוא שברה של הנפש.

עזבנו את הכפרים, התנתקנו (על פי רוב) מהשבט שלנו. רוב האנושות חיה כיום בערים הגדולות, לעתים אף בבניינים רבי קומות. מכירים את השכנים אולי בשם, מחייכים אחד לשני במעלית. מחכים שהקומה שלי כבר תגיע. אולי מחליפים מילה או שתיים.

יוצאים לגן או לבית ספר, פוגשים את ההורים של הילדים האחרים.

משם הולכים לעבודה, והנה הפרצופים המוכרים של חברי וחברותיי במשרד.

אין זה אלא העתק דל וחיוור של חיי השבט והכפר שהיו לאבותינו. 

מה הרווחנו?
מכל חלקי האישיות, השכל ידע הכי טוב להתאים את עצמו לעידן המודרני. השכל התפתח, הפכנו למתוחכמים, צרכני טכנולוגיה מתקדמת. 

אדם שיודע לחפש בגוגל מידע רפואי, יודע לא פחות מהרופא שלו על מצבו. 

אדם שיודע לחקור על אירוע או על נושא מסוים ממקורות עצמאיים באינטרנט עשוי לדעת על מושא מחקרו לא פחות, ולעתים אף יותר, מהמרואיינים המוזמנים לערוצי הטלויזיה לדבר על אותו נושא, בוודאי יותר מהעיתונאים המדווחים על נושא זה חדשות לבקרים. 

מה הפסדנו? את הנפש שלנו.. קץ התמימות.

איך אתה אומר שהפסדנו את הנפש? הרי כולנו מרגישים כל היום. 

כן, רק שתכלית הנפש היא לא להרגיש. 

להרגיש זה אמצעי – לא המטרה.

את המטרה שכחנו..

מטרת הרגש היא להיקשר. רגש הוא אנרגיית חיים הדוחפת אותנו לתנועה.. אולם תכלית התנועה היא להיקשר. 

המפתח לצאת מהדרמה

צעד ראשון: לזהות את הרגש.

רגשות "קליפה" הם רגשות שטחיים יותר, המספרים לנו סיפור. מתחתן ישנם תמיד רגשות עמוקים יותר.
אלו רגשות הקליפה המרכזיים: כעס, תסכול, עלבון ועצב.

צעד שני: להתבונן על האיכות ההיקשרותית הייחודית של כל רגש.

לכבד את תכלית ההיקשרות.

לכוון על זה. זו תפילה.

כמה דוגמאות:

קנאה
רגש שתכליתו העמוקה לחזק את מערכת היחסים עם אדם מסוים. אני רואה אדם ומקנא בו. בהישגים שלו. במשהו שיש לו. זו דרכה של הנפש להאיר לי – יש לאדם הזה מה ללמד אותי! 

אשמה
רגש קשה, בתדר נמוך. בעומק כשאדם מעורר בי תחושות של אשמה, הוא הופך אותי להורה שלו. כפי שילד חופשי לתלות בהוריו כל אומללות ומצוקה שעוברת עליו, ועבור פעוט זה מלמד דווקא על קשר בריא וחזק. דבר זה חוזר על עצמו במרד גיל הנעורים.. 

כשאנחנו רואים כך את האשמה שמעוררים בי, זה עשוי להרחיב את הנפש – האדם הזה נקשר אלי כילד! ברגע זה הוא איננו בוגר, על אף שיש לו קמטים ואולי מקדמת דנא ראיתי בו "אבא שלי" או "אמא שלי" אולם בפועל, באמת הנשמתית של הרגע הזה, עומד מולי ילד או ילדה קטנים ונזקקים וחלשים המבקשים ממני – באמצעות נשק האשמה כמובן – להיות להם להורה.

מכאן והלאה זו החירות שלי האם לספק את מבוקשם או לא, אולם אני יכול להיות משוחרר מהמטען הרגשי הכבד. מרגע שזיהיתי את שורש מערכת היחסים, הרי שהרגש הופך להיות רקע, ומערכת היחסים מרכז.

כמובן, יותר קל להבין את זה מאשר ליישם, וליישם זה תהליך ארוך, שייקח אולי שנים, אבל ההשקעה כל כך שווה את הפירות!

ביקורת
בעומק, כשאדם מבקר אותי הוא מתאמץ לראות אותי. הוא פונה אלי ברמה הכי אישית.

נכון שמה שיוצא לו מהגרון זו ביקורת. 

אולם אם נכבד את הנפש שלנו, שתכליתה היקשרות, נכבד גם את הנפש שלו, שתכליתה היקשרות.

ואת דבר הביקורת הוא אמר מתוך הצמא להיקשר אלי, לחזק את מערכת היחסים איתי.

בעומק זו הבעה של אהבה. נכון שאינה מורגשת כך כלל וכלל..

אולם ההסכמה להרגיש את הרגש, לנשום אותו פנימה לתאי הגוף, להרפות אליו,

מאפשרת לנפש להתרחב. ויש לנפש חכמה אין קץ ללמד אותנו. תן לנפש שלך ללמד אותך על היקשרות, על שייכות. היא תאיר לך את הלב של האדם שמולך, ותראה אותו או אותה כילדים חסרי ביטחון, לא מאמינים בעצמם שראויים לאהבה פשוטה, ילדים שאיבדו את התמימות, ומשתמשים במניפולציה של ביקורת כדי להראות את עצמם חזקים ומלאי ביטחון.. 

במקרה הטוב יעלו בך רחמים. במקרה טוב יותר תעלה בך חמלה.

ברכות יקירי!

הגעת הביתה. גדלת. התבגרת. פקחת עיניים פנימיות לראות את האמת של החיים – אהבה בלי תנאים. 

והרי זה מה שכל האנשים סביבך מבקשים ממך – שתאהב אותם.
עד עכשיו אולי התכווצת מכל ביקורת או הקטנה שהתעופפה לכיוונך. סבלת בשקט או התפרצת. ונקודת העלבון, או המתח, או הבושה והאשמה עדיין דרוכה, נכונה להילחץ בכל נסיבות המזמנות אותה. 

עד עכשיו הנפש שלך לא קיבלה ממך את הכבוד הראוי לה.

עד עכשיו, היית ילד.

נכנסת להיכל תודעה של האנשים הבוגרים, שלוקחים אחריות לכבד את הנפש שלהם ולתת להיקשרות מקום מרכזי בחייהם. הנפש תמימה היא. יש לה עיניים. תסכים לראות דרך עיניה את העולם – ותגלה נפלאות. 

כתב: אופק אשכנזי, מייסד שיטת "הניצוץ"

מרצה, מנחה קבוצות ומכשיר מנחים. שיטת "הניצוץ" מחברת את תיאוריית ההיקשרות בפסיכולוגיה עם תובנות מעמיקות ומהפכניות מתורת הנפש של הבעל שם טוב, מחולל החסיד